שאלה:

אתם מאמינים שישוע הוא אלוהים? אדם לא יכול להפוך לאלוהים או אלוהים לאדם. זאת עבודת אלילים!

השאלה נענתה:

תשובה:

היי אברהם! קשה להשיב לשאלה הזאת על רגל אחת, אז ברשותך התשובה תהיה מפורטת...

ראשית, אין ספק שהאמונה כי אדם כלשהו הפך פתאום לאלוהים, היא עבודת אלילים. אבל לצערי ישנם לא מעט רבנים שלא מבינים את האמונה המשיחית (לא ממש טרחו לקרוא את הברית החדשה) וממהרים להפיץ שקרים כאלו ואחרים עלינו. אנחנו בהחלט לא מאמינים שאדם כלשהו הפך להיות אלוהים.

אנחנו כן מאמינים שבן האלוהים, שהיה קיים מלפני היווסד תבל ושדרכו נברא העולם, יצא מלפני אביו, לבש בשר והתגלה לנו כישוע המשיח. הוא חי עלי אדמות, מת וקם לתחייה מן המתים, ושב אל אביו. ועכשיו הוא יושב בשמים לימין אלוהים. אנחנו מבינים שישוע, בן האלוהים, הוא צלם אלוהים, זה שהמלוֹא של אלוהים שוכן בו, זה שדרכו הוא התגלה לאנושות. היות שהבן יצא מלפני אביו והיות שהוא שותף לטבעו האלוהי, במובן מסוים אפשר לומר שישוע הוא אלוהים (או אלוהי או שמיימי), אבל אנחנו זוכרים תמיד את העדות המופלאה של כתבי הברית החדשה, שלפיהם ישוע הוא בן האלוהים. אני יכול להוכיח לך מהכתובים שאין כל עבודת אלילים באמונה שלנו. אלוהים תמיד התגלה לעמו, והוא עשה את זה לצמיתות ובדרך שלמה יותר דרך בנו ישוע.

שאלת אלוהותו של ישוע - האם הוא בן אלוהים או לא - היא אחד הנושאים החשובים ביותר שעשויים לעלות לדיון במהלך שיחה של יהודי מסורתי עם תלמיד של ישוע. זו הנקודה שבה הרגשות גואים, ובדרך כלל הדיון נקלע למבוי סתום. ההתנגדות לנקודה הזו היא לפעמים סתם גסת רוח. למשל, "האלוהים שלכם לבש חיתולים. האלוהים שלנו יושב על כס המלכות בשמים". במקרים אחרים נשמעים טיעונים מתוחכמים יותר, כמו, "אתם אומרים שישוע הוא אלוהים, אבל התנ"ך אומר: 'לא איש אֵל' (במדבר כ"ג 19). אלוהים איננו אדם, וכך יוצא שהאמונה שלכם סותרת את הכתובים". יש גם תקדים רבני לוויכוח הזה, ולפיו הכוונה בבמדבר כ"ג 19 היא ש"בלעם חזה שאיש מסוים יַטעה את בני האדם ויטען שהוא אלוהים".[28] איך נוכל לענות לטיעונים האלה בדרך הגיונית וכנה?

יהיה זה רק הוגן לומר שאני בהחלט מבין איך האמונה שלנו עלולה להיראות למישהו מבחוץ. אנשים מבחוץ עלולים לחשוב שהישוע של המשיחיים אינו שונה מכל גורו אחר, מכל אדם קדוש או מכל קיצוני דתי שטוען שהוא אלוהים. במארס 1996 הייתי אמור להגיע לעיר אַנַנטַפּוּר שבחבל אַנדרה פּרַאדֶש בהודו. העיר התפרסמה בגלל סגידתה לסאטיה סַאי בַּאבָּא, אלוהים-אדם. עוד לפני הנסיעה, בדצמבר 1995, קראתי בעניין רב דו"ח שכתב פול מרפי ל-Religion News Service ("שירות חדשות הדת"):

"חסידיו של סאי באבא רואים במנהיג ההינדי, שנולד ב-1926, גלגול של הסאי באבא משירדי, והתגלות אנושית של האלים ההינדיים שיווא ושאקטי. לדברי מייקל גולדשטיין, שעמד בראש המשלחת האמריקנית [שביקרה במשרדים הראשיים של סאי באבא בפּוּטאפארטי בהודו בנובמבר 1995], "החסד הטהור, המרשים, העמוק שחוֹוה כל מי שעומד בנוכחותו הוא עדות לאהבתו שיודעת הכל".

כשאני קורא דיווח מעין זה אני אומר, "מגוחך. סתם אדם שחי בהודו - הוא לא יכול להיות אלוהים". וכשאני מבין שיהודי (מייקל גולדשטיין) הוא זה שעמד בראש המשלחת שיצאה לסגוד לסאי באבא, אני מתמלא צער עמוק. "איך יכול יהודי להאמין בדברים כאלה?"

"בדיוק כך!" ודאי תאמר. "כך גם אני מרגיש כשאני שומע שאתם עובדים את ישוע. הדברים האלה צריכים להישאר מחוץ לתחום עבורנו". בסדר, בוא נבדוק את העניין ונראה מה יש לכתובים לומר על כך. אם יסתבר שהאמונה שלנו בישוע היא בדיוק כמו האמונה בסאי באבא - הרי שאתה צודק ואנחנו לגמרי טועים. אבל האם האמונה שלנו מבוססת על הכתובים, ואם היא עונה על שאלות רבות שעד כה נותרו בלי מענה ומשלימה פערים שקיימים בכתבי הרבנים, יהיה עליך לחשוב על כל העניין מחדש. אם כך, אסביר במה בדיוק אנחנו מאמינים. אפתח בציטוט של פתגם יהודי מוכר, "את האלוהים לא ראה איש מעולם".

אתה יודע מי כתב את המילים האלה? לא אחר מאשר יוחנן, הדייג היהודי שהיה לאחד מתלמידיו הנאמנים ביותר של ישוע, ולמען האמת גם אחד המורים היהודים הרוחניים ביותר שהעולם ראה מעודו. בבשורה החשובה שהוא כתב ושנקראת על שמו, הוא כלל כמה הצהרות משמעותיות ביותר.

לפני שיוחנן הסביר ש"את האלוהים לא ראה איש מעולם", הוא כתב, "בראשית היה הדָבר, והדָבר היה עם האלוהים ואלוהים היה הדָבר. הוא היה בראשית עם האלוהים" (יוחנן א' 2-1). יהיה "הדבר" הזה מי שיהיה, היה לו קשר יחודי עם אלוהים. יוחנן אומר פעמיים שהדבר היה בראשית עם האלוהים, ויחד עם זאת הוא אומר שהדבר היה אלוהים. יוחנן ממשיך ומסביר, "הכל נהיה על ידיו, ומבלעדיו לא נהיה כל אשר נהיה" (פס' 3). ה"דבר" שהיה קיים מבראשית לא עשה את הכל לבדו, אבל הכל נהיה באמצעותו, על ידיו. הדברים האלה מזכירים אתה מה שציטטתי בטיעון הקודם מדברי שאול, "הרי לנו יש אלוהים אחד, האב אשר הכל ממנו ואנחנו למענו; ואדון אחד, ישוע המשיח, אשר הכל דרכו ודרכו אנחנו מתקיימים" (הראשונה לקורינתים ח' 6. ראה גם עברים א' 2). אם כך, כל הדברים מקורם באלוהים.

ועכשיו חזור לסיפור הבריאה בבראשית א'. מה נאמר שם? איך ברא אלוהים את העולם? הוא ברא הכל בדברו. שוב ושוב נאמר, "ויאמר אלוהים..." לדוגמה, "ויאמר אלוהים: 'יהי אור', ויהי אור" (בראשית א' 3). "ויאמר אלוהים: 'יִקָוו המים שמתחת השמים למקום אחד, ותיראה היבשה', ויהי כן" (פס' 9). בתהילים ל"ג 6 נאמר, "בדבר ה' שמים נבראו וברוח פיו כל צבאם". אם כך, אלוהים ברא הכל על ידי דברו. בבראשית א' הדגש הוא על האלוהים שאומר את דברו. ביוחנן א' הדגש הוא על הדבר עצמו - ישות אלוהית, שנמצאת עם אלוהים והיא גם אלוהים. מה זה אומר?

אשאל שאלה שהתשובה עליה מובנת מאליה: מדוע אלוהים דיבר בשעת הבריאה? מדוע הוא לא "עשה את זה" בלי להשמיע קול? למי הוא דיבר? האם הוא השתמש בשפה מסוימת כשעשה את זה? אין ספק שלמילים שהוא אמר היה כוח יצירתי, ושלמצוותו היתה יכולת ביצוע מוחשית. אלוהים דיבר, ויהי. דברו היה המשך ישיר לטבע שלו, צורת הביטוי של הרצון שלו - יעיל, מלא חיים ועוצמה. לא היה זה רק אוסף של אותיות, הברות וצלילים. לדבר אלוהים יש עוצמה מלאת כוח וחיוּת!

ועכשיו עיין בפסוקים מהתנ"ך, שמובאים כאן בלי עיוות או ניתוק מההקשר. כל אחד מהם מדבר על דבר אלוהים שנשלח לבצע משימה מסוימת.

"ויזעקו [בני ישראל] אל ה' בצר להם, ממצוקותיהם יושיעם. ישלח דברו וירפאם, וימַלֵט משחיתוֹתָם.
תהילים ק"ז 20-19

"כי כאשר ירד הגשם והשלג מן השמים, ושָמה לא ישוב כי אם הִרווה את הארץ והולידָהּ והצמיחָהּ, ונתן זרע לזורע ולחם לאוכל, כן יהיה דברִי אשר יצא מפי: לא ישוב אלַי רֵיקם, כי אם עשה את אשר חפצתי והצליח אשר שלחתיו.
ישעיהו נ"ה 11-10

"השולח אִמרתו ארץ; עד מהרה ירוץ דְבָרוֹ. הנותן שלג כַּצֶמר כּפוֹר כאפר יפזר. משליך קרחו כְּפִיתים. לפני קַרָתוֹ מי יעמוד? ישלח דברו ויַמסֵם; ישֵב רוחו, יִזלו מים.
תהילים קמ"ז 18-15

מה המשמעות של כל ההצהרות האלה? הן מסבירות איך אלוהים, שהוא רוח ובלתי נראה, מוציא לפועל את רצונו עלי אדמות - באמצעות דברו. זו הדרך שבה הוא מְתקשר איתנו ומתגלה לנו. מצד אחד הוא עשה את זה דרך כתבי הקודש - דברו הכתוב. דרך דברו אנחנו לומדים להכיר את רצונו, את טבעו ואת אופיו (מזמור קי"ט מכיל שפע של פסוקים בעניין זה). באמצעות הכתובים אנחנו לומדים להכיר את אלוהים. דברו ראוי להלל ושבח, "באלוהים אהלל דברו, באלוהים בטחתי; לא אירא מה יעשה בשר לי" (תהילים נ"ו 5).

אבל זה לא הכל. המילה "דבר" לא משמשת רק ביחס לדבר אלוהים. היא משמשת גם כדי לציין דבר מה, משהו, עניין. הדברים שהאדם אומר מעידים על כוונות, על מציאות מסוימת. מן הראוי להביא כאן השוואה מעניינת שערך חוקר התנ"ך ג' א' פ' נייט:

"בסיפור קומיקס, הדברים שאומרות הדמויות השונות מופיעים בתוך בועה, שמתחברת בשני קווים חדים לפיו של הדובר. הדברים שכל דמות אומרת יוצרים מראה ענייני ומוצק כשהם ממוסגרים בתוך רצועת הקומיקס. התחושה היא שהדברים אכן יצאו מפיו של הדובר, שהמילים אכן יצאו מפיו כצלילים, התגבשו והפכו לעננים קטנים ומוחשיים; שאת הנעשה אין להשיב. אי אפשר לדחוס את המילים בחזרה לפיו של הדובר - הן התגבשו ולבשו צורה משל עצמן. אפשר רק להתמודד איתן - לטוב או לרע. כך זה גם עם התנ"ך. ברגע שמילה מסוימת יצאה מליבו של אדם או של אלוהים ונאמרה בקול, היא הופכת לדבר בפני עצמו. (ראה למשל בראשית כ"ז).[29]

הרבנים לקחו את העניין הזה צעד אחד נוסף. היות שאלוהים נחשב מאז ומתמיד ל"בלתי נגיש", היה צורך לספק חוליה מקשרת כלשהי בינו לבין יצירי כפיו. אחת החוליות החשובות בחשיבה הרבנית היתה "הדָבר", שנקרא "מימרא" בארמית (מהשורש אמ"ר, שמשמש לכל אורך סיפור הבריאה בבראשית א' - אלוהים אמר, ועולם החומר לבש צורה ונברא). עניין המימרא מופיע מאות פעמים בתרגומים לארמית - בתרגומים ובשכתובים של התנ"ך שהוקראו בבתי הכנסת לפני שישוע בא לעולם הזה, בתקופה שבה הוא התהלך עלי אדמות וגם אחרי שנצלב. התרגומים נוצרו משום שבמקומות מסוימים, רוב היהודים לא הבינו עברית. הם חיו וגדלו בסביבה דוברת ארמית, ונזקקו לתרגומים לארמית כדי שיוכלו להבין את קטעי התורה שהוקראו בציבור.

ניקח לדוגמה את בראשית ג' 8. רוב האנשים שהקשיבו לקריאה בציבור של התורה לא היו מבינים את הנוסח העברי של הפסוק, האומר, "וישמעו את קול ה' אלוהים מתהלך בגן". כמה משמעותי הוא ההבדל שיוצרת מילה אחת קצרה! במקרה זה המילה היא "קול". אילו הפסוק המתורגם לארמית היה אומר שה' מתהלך בגן, זה היה נשמע מוכר מדי, ברור מדי. לכן התרגום הכניס כאן שינוי קל: לא ה' הוא זה שהתהלך בגן, אלא המימרא שלו! המימרא לא היה משהו דומם; זה משהו שמתהלך, משהו שיש לו אישיות.[30]

ועכשיו עיין בטבלה שלהלן. לצד המקור העברי מובא תרגום לארמית. זכור שהתרגומים לארמית נחשבו לרשמיים, ושימשו בבתי הכנסת. היתה להם משמעות רבה בחיי הדת של העם. הנה כמה דוגמאות:

מראה מקום

הטקסט בעברית

 

הטקסט בארמית

 

תרגום מילולי של הארמית לעברית

בראשית ו' 7-6

ויינחם ה' כי עשה את האדם בארץ

וְתָב יְיָ בְּמֵימְרֵיהּ אֲרֵי עֲבַד יָת אֲנָשָׁא בְּאַרְעָא.

ויינחם אלוהים בדברו כי עשה את האדם בארץ.

בראשית ט' 12

ויאמר אלוהים, "זאת אות הברית אשר אני נותן ביני וביניכם".

וַאֲמַר יְיָ, "דָּא אָת קְיָם דַּאֲנָא יָהֵיב בֵּין מֵימְרִי וּבֵינֵיכוֹן".

ויאמר אלוהים, "זאת אות הברית אשר אני נותן בין דברי וביניכם".

בראשית ט"ו 6

והאמין [אברהם] בה'.

וְהֵימִין [אברהם] בְּמֵימְרָא דַּייָ.

והאמין [אברהם] בדבר ה'.

בראשית כ' 3

ויבוא אלוהים אל אבימלך.

וַאֲתָא מֵימַר מִן קֳדָם יְיָ לְוָת אֲבִימֶלֶךְ.

ויבוא דבר אלוהים אל אבימלך.

בראשית ל"א 49

יצף ה' ביני ובינך.

יִיסַךְ מֵימְרָא דַּייָ בֵּינָא וּבֵינָךְ.

יצף דבר ה' ביני ובינך.

שמות י"ד 31

ויאמינו בה'.

וְהֵימִינוּ בְּמֵימְרָא דַּייָ.

ויאמינו בדבר ה'.

שמות כ' 1

וידבר אלוהים את כל הדברים האלה.

וּמַלֵּיל יְיָ יָת כָּל פִּתְגָמַיָּא הָאִלֵּין לְמֵימַר.

וידבר ה' את כל הדברים האלה לדברו.

שמות כ"ה 22

ונועדתי לך שם.

וַאֲזָמֵין מֵימְרִי לָךְ תַּמָּן.

והעדתי לך את דברי שם.[31]

ויקרא כ"ו 9

ופניתי אליכם.

וְאֶתְפְּנֵי בְּמֵימְרִי.

ופניתי בדברי.

במדבר י' 35

קומה ה'!

אֵתגְלֵי כְּדוֹן מֵימְרָא דַּייָ.

קומה דְבר ה'!

במדבר י' 36

שובה ה'!

תּוּב כְּדוֹן מֵימְרָא דַּייָ.

שוב דבר ה'!

במדבר י"א 23

היד ה' תקצר?

הֲ מֵימְרָא דַּייָ מִתְעַכַּב?

האם דבר ה' יקצר?

במדבר י"ד 35

אני ה' דיברתי.

אֲנָא יְיָ גְּזַרִית בְּמֵימְרִי.

אני ה' הכרזתי בדברי.

דברים א' 26

ותמרו את פי ה' אלוהיכם

וְסָרֵיבְתּוּן עַל מֵימְרָא דַּייָ אֱלָהֲכוֹן.

ותמרו את דבר ה' אלוהיכם.

דברים א' 30

ה' אלוהיכם ההולך לפניכם - הוא ילחם לכם.

יְיָ אֱלָהֲכוֹן דִּמְדַבַּר קֳדָמֵיכוֹן, מֵימְרֵיהּ יְגִיחַ לְכוֹן.

ה' אלוהיכם המדריך לפניכם - דברו ילחם לכם.

דברים י"ח 19

אנוכי אדרוש מעימו.

מֵימְרִי יִתְבַּע מִנֵּיהּ.

דברי ידרוש מעימו.

יהושע א' 5

כאשר הייתי עם משה אהיה עימך

חייך כמא דהוא מימרי בסעדיה דמשה כן אהוי עמך.

כאשר דברי תמך במשה - דברי יתמוך בך.

שופטים י"א 10

ה' יהיה שומע בינותינו

מֵימרָא דַיְיָ יְהֵי סָהִיד בֵּינָנָא.

דבר ה' יהיה שומע בינותינו.

ישעיהו מ"ה 17

ישראל נושע בה'

ישראל תיוושע במימרא דה'.

ישראל יוושע בדבר ה'.

ואם לא די בדוגמאות האלה (שכן יש עוד רבות אחרות), עיין בבראשית כ"ח 21-20 - הנדר שנדר יעקב. בעברית נאמר, "אם יהיה אלוהים עימדי, ושמרני בדרך הזה אשר אנוכי הולך ונתן לי לחם לאכול ובגד ללבוש, ושבתי בשלום אל בית אבי, והיה ה' לי לאלוהים". תרגום אונקלוס אומר, "אם יהי מימרא דה' עימדי... ויהי מימרא דה' לי לאלוהא". לפי התרגום לארמית, דבר אלוהים הוא שיהיה אלוהיו של יעקב! ואת הנוסח הזה הקריאו בבתי הכנסת במשך עשרות, אם לא במשך מאות בשנים. שבוע אחר שבוע שמע העם על המימרא הזאת, שמתהלכת, מדברת, בוראת, מושיעה וגואלת - המימרא, דבר אלוהים שהיה אלוהיו של יעקב.

ריסטו סנטלה, המלומד המשיחי מפינלנד, שמתמצא היטב בשפה העברית ובכתבי הרבנים, מסכם את הראיות שעולות מן התרגום, "המימרא יהיה 'לאלוהא', אברהם נצדק על ידי המימרא, התורה ניתנה על ידי מימרא, משה התפלל למימרא, ישראל יוושע על ידי המימרא, זרע ישראל יצדקו על ידי מימרא, ואפילו העולם נברא דרכו".[32] לפי תרגום נאופיטי, שמייצג מסורות חשובות ומוקדמות, האדם נברא בצלם המימרא של ה'! עיין גם בתרגום יונתן בן עוזיאל - תרגום שהודפס בכל כתבי הקודש הרבניים ("מקראות גדולות"). בדברים ד' 7 נאמר, "כי מי גוי גדול אשר לו אלוהים קרובים אליו כה' אלוהינו בכל קוראנו אליו?" אבל בתרגום יונתן נאמר שהמימרא של ה' יושב על כורסה רמה (כס גבוה), ושומע את תפילותינו בכל פעם שאנחנו מביאים אותן בפניו. זוהי רק סקירה חלקית של המושג "דבר" או "מימרא" כפי שהוא עולה מן התרגומים לארמית.

נחזור עכשיו לאמיתות העמוקות שפותחות את בשורת יוחנן בברית החדשה, "בראשית היה הדבר, והדבר היה עם האלוהים, ואלוהים היה הדבר. הוא היה בראשית עם האלוהים. הכל נהיה על ידיו, ומבלעדיו לא נהיה כל אשר נהיה. בו היו חיים והחיים היו האור לבני האדם" (יוחנן א' 4-1). זה נשמע כל כך יהודי! (נסה לקרוא את הפסוקים האלה שוב, והפעם החלף את המילה "הדבר" וכל התייחסות אליו, במילה "מימרא". המסר הולך ומתבהר).

יוחנן, שהיה יהודי גלילי, הכיר היטב את המושג הארמי מימרא. אבל היות שכתב את הבשורה שלו ביוונית, הוא השתמש במונח היווני לוגוס. מעניין שפילון האלכסנדרוני, הפילוסוף היהודי הדגול ביותר באותה תקופה ובן דורו של ישוע, הִרבה לדבר על הלוגוס.

"למרות שבמובן מסוים זהו היבט של האלוהות, הלוגוס מופיע לפעמים כישות נבדלת, כלומר פלג אישי למחצה של אלוהים. פילון השתמש במונח הזה כדי לגשר על הפער בין האלוהים הנשגב של היהדות לבין העיקרון השמיימי שבני אדם חווים. התפיסה הזאת של הלוגוס כגורם מתווך בין אלוהים לבין עולם החומר יכלה ליישר קו עם פסוקים המדברים על "דבר ה' ", שבאמצעותו נבראו השמים (תהילים ל"ג 6) ועם המונח "מימרא" (בארמית "דבר", "מילה") בספרות התרגומים (במיוחד כפי שהוא מופיע בתרגום אונקלוס).[33]

פילון אומנם הזכיר את הלוגוס למעלה מאלף וארבע מאות פעם בכתביו, אבל רק דוגמאות מעטות הן חשובות. הנה מה שאמר על כך חוקר הברית החדשה לארי הוּרטַאדוֹ:

"פילון קורא ללוגוס "האלוהים השני" (ton deuteron theon) ומצהיר שה"אלוהים" שבצלמו נברא אדם בבראשית א' 27 הוא בעצם הלוגוס, שמזכיר את המרכיב ההגיוני של הנפש. בלתי אפשרי (כך טוען פילון) לחשוב שיש משהו ארצי או חומרי שהוא צלם ישיר של אלוהים עצמו... [ו]פילון גם מכנה את הלוגוס בשם "מתווך" (mesites).[34]

פילון מדבר גם על הלוגוס כעל ה"בכור" (protogonon), "שר המלאכים", "שֵם ה' " ו"המושל והמכוון של הכל". הוא מצהיר ש"דבר אלוהים" (theios logos) הוא כוחו ה"עיקרי" של אלוהים.[35] ההתגלות יוצאת הדופן של יוחנן היא שהדבר (המימרא בארמית, לוגוס ביוונית) לבש בשר ובא לשכון בינינו.[36] "הדבר נהיה בשר ושכן בתוכנו; ואנחנו ראינו את כבודו, כבוד בן יחיד מלפני אביו, מלא חסד ואמת" (יוחנן א' 14). ישוע בא לעולם הזה כדי לקרב אלינו את אלוהים! הלוגוס הפך לבשר ודם.

התיאור שפילון נותן ללוגוס הוא פילוסופי. הוא מדבר על תכונות אלוהיות במונחים מאוד אנושיים.[37] יוחנן, לעומת זאת, השתמש במונחים אמיתיים. אלוהים התגלה לנו באמצעות ישוע, דבר אלוהים החי. המימרא/לוגוס, המשכו של אלוהים עצמו - במובן מסוים אלוהים ובמובן אחר משהו שנמצא איתו - ירד ובא לעולם הזה לשכון בתוכנו.

אילו כתב יוחנן, "אלוהים הפך לאדם", היה נוצר בקורא רושם שגוי, והוא היה עלול לחשוב שה' לא ממלא עוד את היקום או יושב בשמים. שהוא עזב את כיסאו כדי לשכון בקרב בני האדם. אבל יוחנן אינו אומר את זה. הוא אומר שהיה זה דבר אלוהים שהפך לבשר ודם, ושדרכו אנחנו יכולים להכיר את אלוהים באופן אישי.

יתכן שתאמר, "מאוד קשה להבין את זה". אולי, אבל באותה מידה לא קל להבין את מה שהרבנים חושבים על מימרא, שכינה וספירות. מה שחשוב זה שאי אפשר להכניס את אלוהים לתוך קופסה. בזה אין כל ספק. טענות כמו "האלוהים שלכם לבש חיתולים" הן חסרות כל טעם, בדיוק כפי שהן נשמעות, וממילא מחטיאות את העיקר. אם כך, נחזור ליוחנן פרק א'. הדברים ילכו ויתבהרו בהמשך.

דיברתי על האמירה החשובה של יוחנן בפרק א' פס' 14, "הדבר נהיה בשר ושכן בתוכנו". הפועל היווני שתורגם ל"שכן" פירושו גר באוהל. כדי להבין את הדימוי אפשר לומר שאלוהים נטה אוהל בקִרבנו, התיישב בקרבנו באורח זמני, באמצעות ישוע המשיח.

הבה נבדוק את העניין הזה לעומק. כששלמה הקדיש לאלוהים את בית המקדש, הוא אמר, "ה' אמר לשכון בערפל, ואני בניתי בית זבול לך, ומכון לשבתך עולמים" (דברי הימים ב' ו' 2-1). שלמה הקים מבנה מרהיב כדי שאלוהים יוכל לשכון בו. היה זה משכנו הארצי של אלוהים. כמובן ששלמה הבין את המגבלות שיש למבנה כזה, ולכן הוסיף, "כי האומנם ישב אלוהים את האדם על הארץ? הנה שמים ושמי השמים לא יכלכלוך, אף כי הבית הזה אשר בניתי!" (פס' 18).

אבל שלמה ידע מה הבטיח אלוהים לעמו ישראל ביד משה, " ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" (שמות כ"ה 8). האלוהים שהשמים לא יכלו להכיל ישכון בקרב בני האדם במשכן או במקדש. הכיצד? הוא יטה את אוהלו בקרבם (זכור שהמשכן בעצם היה אוהל לכל דבר). הרעיון הזה מוצג בבהירות בתרגום השבעים לדברי הימים ב' ו' 2-1. שם מתורגמת המילה "לשכון" בשני המקרים לפועל היווני שפירושו "לנטות אוהל" - בדיוק אותה מילה שבה השתמש יוחנן בפרק א' פס' 14!

אם כך, בדיוק כפי שאלוהים "נטה את אוהלו" בקרב עם ישראל בתקופת המשכן והמקדש - ויחד עם זאת המשיך ונשאר אלוהים בשמים ומילא את היקום כולו בנוכחותו - כך הוא גם נוטה את אוהלו בקרבנו באמצעות בנו - ובו זמנית נשאר אלוהים בשמים וממלא את כל הארץ בכבודו. או כפי שתיאר את זה חוקר קתולי מוסים: ישוע הוא התחליף למשכן מימי קדם.[38]

זוהי התשובה הניצחת לשאלה שעולה מהתלמוד, מכתביהם של פילוסופים יהודים ומהספרות המיסטית של ימי הביניים: איך יתכן שאֵל שדי שוכן בקרבנו? הוא בא אלינו באמצעות דברו, ישוע בן האלוהים. במובן מסוים אלוהים היה במקדש, ובמובן מאוד מציאותי אלוהים היה בבנו. כבוד ה' מילא את שניהם ובא לידי ביטוי דרך שניהם.

התורה מספרת שכאשר משה סיים לבנות את המשכן, "ויכס הענן את אוהל מועד, וכבוד ה' מילא את המשכן, ולא יכול משה לבוא אל אוהל מועד כי שכן עליו הענן. וכבוד ה' מילא את המשכן" (שמות מ' 35-34). בתנ"ך מסופר, "וככלות שלמה להתפלל, והאש ירדה מהשמים ותאכל העולה והזבחים, וכבוד ה' מילא את הבית. ולא יכלו הכוהנים לבוא אל בית ה' כי מלא כבוד ה' את בית ה' " (דברי הימים ב' ז' 2-1). ויוחנן מספר שכאשר ישוע המשיח התהלך עלי אדמות, "אנחנו ראינו את כבודו, כבוד בן יחיד מלפני אביו, מלא חסד ואמת" (יוחנן א' 14).

ישוע ריפא חולים, הקים מתים לתחייה, חמל על החלשים ועל חסרי האונים, שיחרר אסורים לחופשי, ניחם את האומללים, הסיר את עוּלם של המדוכאים, הפגין את אהבתו של אלוהים והכריז את האמת שלו - ותוך כדי כך נתן ביטוי לכבוד ה'. גם שאול השליח כתב על כך, "האלוהים, האומר 'יופע אור מחושך', הוא הֵגִיהַ אור בליבנו להאיר דעת על אודות כבוד אלוהים אשר בפניו של המשיח" (השנייה לקורינתים ד' 6). כשאנחנו רואים את "פניו" של המשיח, אנחנו בעצם רואים את כבוד ה'.

לפני שאתן דוגמאות נוספות מהתנ"ך ומהספרות הרבנית, נשמע מה עוד יש לברית החדשה לומר על ישוע המשיח:

"האלוהים, אשר דיבר מקדם פעמים רבות ובדרכים רבות אל האבות ביד הנביאים, ודיבר אלינו באחרית הימים האלה ביד הבן אשר שם ליורש כל ובידו גם עשה שמים וארץ; הוא זוהר כבודו וצֵלם עַצמוּתוֹ, ונושא כל בדברו רב הגבורה, ולאחר שעשה טיהור חטאים יָשב לימין הגדולה במרומים.

עברים א' 3-1

"והוא צלם של האלוהים הבלתי נראה, בכור כל בריאה; כי בו נברא כל אשר בשמים ואשר בארץ, מה שנראה ומה שבלתי נראה, גם כיסאות ורשויות וגם ממשלות ושלטונות. הכל נברא באמצעותו ולמענו, והוא קודם לכל והכל קיים בו. הוא הראש של הגוף, כלומר, של הקהילה. הוא הראשית, בכור מבין המתים, למען יהיה ראשון בכל, כי כן היה רצון לשכן בו את כל המלוא... הן במשיח, בגופו, שוכן כל מלוא האלוהות.

קולוסים א' 19-15; ב' 9

אין בקטעים האלה אפילו מילה אחת שמרמזת על עבודת אלילים. אפילו הרעיון שכל מלוא האלוהות שוכן בגופו של המשיח אינו מהווה בעיה, בתנאי שמבינים אותה כהלכה.[39] בדיוק כפי שכבוד אלוהים מילא את המשכן ואת המקדש בלי שאלוהים יתרוקן, יִדלדל או יאבד מכבודו, כך מילא כבודו את בנו, בלי שהדבר ירוקן, ידלדל או יפחית מכבודו. בישעיהו ו' 3 נאמר שהארץ מלאה בכבוד ה', ובברית החדשה נאמר שהקהילה - גוף המאמינים הכלל עולמי בישוע - היא "מלואו של הממלא את הכל בכול" (אפסים א' 23). האם הפסוקים האלה מפחיתים מכבודו של אלוהים?

מלואו של האב ממלא את הבן ישוע, שהוא "זוהר כבודו וצלם עצמותו" (עברים א' 3), וכשאנחנו רואים את ישוע, אנחנו רואים את אלוהים. הבן משקף את צלם דמותו של האב.

וכך הופכים דבריו של ישוע לבהירים וברורים, "את האלוהים לא ראה איש מעולם; הבן היחיד, הנמצא בחיק האב, הוא אשר הודיעוֹ" (יוחנן א' 18). או, כפי ששיכתב את הפסוק חוקר הברית החדשה ג' ר' ביזלי-מורי, "את אלוהים לא ראה איש מעולם; הבן היחיד, שבטבעו הוא אלוהים, שתמיד קרוב ללב האב, מספק לנו ידע אודותיו".[40]

זמן קצר לפני מותו שוחח ישוע עם תלמידיו ואמר:

""אילו הכרתם אותי, גם את אבי הייתם מכירים. מעתה אתם מכירים אותו אף ראיתם אותו!" אמר לו פיליפוס, "אדוני, הַראה לנו את האב ודי לנו". אמר לו ישוע, "ימים רבים כל כך אני עימכם ואינך מכיר אותי, פיליפוס? הרואה אותי ראה את האב, ומדוע אתה אומר: 'הַראה לנו את האב'? האינך מאמין שאני באב והאב בי? הדברים שאני אומר לכם אינני אומר אותם מעצמי; האב השוכן בי, הוא עושה את מעשיו. הַאמינו לי שאני באב והאב בי. ואם לא, הַאמינו בגלל המעשים עצמם".

יוחנן י"ד 11-7

מי שראה את הבן, ראה את האב. האם אתה מבין את זה?

נחזור לרגע למסורת היהודית. אילו תשובות נתנו הרבנים לשאלה: איך יתכן שאדם יראה את אלוהים ויישאר בחיים? בשמות ל"ג 20 מסופר שאלוהים אמר למשה, "לא תוכל לראות את פני, כי לא יראני האדם וחי". אבל בשמות כ"ד 11-9, כעשרה פרקים מוקדם יותר, מסופר, "ויעל משה ואהרון, נדב ואביהוא ושבעים מזקני ישראל, ויראו את אלוהי ישראל ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר וכעצם השמים לטוהר. ואל אצילי בני ישראל לא שלח ידו. ויחזו את האלוהים, ויאכלו וישתו".

איך אפשר ליישב את שני הסיפורים האלה? בפירוש שנתן אברהם אבן עזרא לקטע משמות כ"ד הוא טען שמשה ואהרון, נדב ואביהוא ראו את אלוהים בחזון. אבל אם זה נכון, מדוע אלוהים אמר להם בפס' 1 לעלות לה' ולהשתחוות לו מרחוק בזמן שמשה יתקרב אליו? ומדוע נאמר שם שאלוהים לא שלח את ידו אליהם, כפי שהיה עליו לעשות? אין ספק שלא היה זה רק חזון.

גם תרגום אונקלוס לארמית התקשה לתרגם פסוקים אלה כפשוטם,[41] ולכן נכתב שם, "וחזו ית יקר אלוהא דישראל", כלומר - הם ראו את היקר והכבוד של אלוהי ישראל.[42] אבל במקור נאמר שהם ראו את אלוהי ישראל, שהם חזו בו. איך פותרים את הקושי הזה? נמשיך לבדוק את הכתוב עצמו. הוא מספק לנו ראיות נוספות שמן הראוי להביא בחשבון.

לפי סיפור שמופיע בתלמוד (בבלי, סנהדרין לח ב), אדם שמזוהה כמין - כך מכנה התלמוד את תלמידי ישוע - שוחח עם רב מסוים על שמות כ"ד 1, הפסוק שפותח את הקטע שלפנינו, ובו אלוהים אומר למשה, "עלה אל יהוה", ולא "עלה אלי". האם יש כאן רמז לכך שמדובר ביותר מישות אלוהית אחת? (הרי זה כאילו אמרתי לך בזמן שאנחנו משוחחים, "כדאי שתרים טלפון למייק בראון", במקום "כדאי שתתקשר אלי").

הרב היה יכול לענות בפשטות ששימוש כזה אינו יוצא דופן בתנ"ך. אבל היות שידע שהוא צריך לגעת בנקודה שאינה תיאולוגית גרידא, שכן על הפרק עמד משהו עמוק יותר, ענה הרב שאלוהים לא דיבר בפסוק הזה על עצמו אלא על מטטרון - המלאך החשוב ביותר בספרות הרבנית, "ששמו כשם רבו". במילים אחרות, כשאלוהים אמר למשה, "עלה אל יהוה", הוא לא התכוון שמשה יעלה אליו אלא שיעלה אל מטטרון ששמו הוא יהוה. אם כך, לפי הפירוש שמספק התלמוד במקרה זה, שמו של מטטרון הוא יהוה! עד לאן ירחיק לכת מי שמנסה להתחמק מהברור מאליו?[43]

כאשר אלוהים אמר, "עלה אל יהוה", הוא התכוון בדיוק לכך. הוא הזמין את משה לבוא אל נוכחותו - ולא אל נוכחותו של מלאך כלשהו.

"שיהיה", תאמר, "אבל מה לגבי שמות פרק ג'? האם לא משתמע ממנו שמי שרואה את מלאך ה' רואה את אלוהים?" אתה מאוד קרוב לאמת! אבל בוא נראה קודם מה נאמר שם:

"ומשה היה רועה את צאן יתרו חותנו, כוהן מדיין. וינהג את הצאן אחר המדבר ויבוא אל הר האלוהים חורבה. וירא מלאך יהוה אליו בליבת אש מתוך הסנה, וירא והנה הסנה בוער באש והסנה איננו אוּכּל. ויאמר משה, "אסורה נא ואראה את המראה הגדול הזה, מדוע לא יבער הסנה?" וירא יהוה כי סר לראות, ויקרא אליו אלוהים מתוך הסנה ויאמר, "משה, משה!" ויאמר, "הנני!" ויאמר, "אל תקרב הלום. שַל נעליך מעל רגליך, כי המקום אשר אתה עומד עליו אדמת קודש הוא". ויאמר, "אנוכי אלוהי אביך, אלוהי אברהם, אלוהי יצחק ואלוהי יעקב". ויסתר משה פניו, כי ירא מהביט אל האלוהים.

שמות ג' 6-1

כיצד תירגם אונקלוס את סוף פס' 6? נאמר שם שמשה התחלחל מלהסתכל בכבוד אלוהים. גם הפעם התקשה התרגום לומר את מה שנאמר מפורשות בכתוב. הדברים כתובים בצורה ישירה מדי, ברורה מדי. תרגום אחר, שנקרא תרגום יונתן בן עוזיאל, הרחיק לכת אף יותר, ותירגם שמשה פחד להסתכל בכבוד השכינה (דָחיל מִלְמִסְתכֵי בְּצֵית אִיקַר שׁכִינתָא דַיְיָ).

זוהי תזכורת לתרגום של שמות כ"ה 8. בעברית נאמר, "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם". בתרגום נאמר שהשכינה תשרה ביניהם.[44] נראה שיש כאן דפוס ברור. ושים לב איך הדברים שנאמרים בשמות ג' משלבים בשלמות בין מלאך יהוה לאלוהים: מלאך יהוה הוא זה שהתגלה למשה בסנה הבוער, אבל יהוה הוא זה שראה שמשה סר לראות את המראה, אלוהים קרא אליו מתוך הסנה ומשה הסתיר את פניו משום שירא להביט אל האלוהים. נראה שאלוהים היה במובן מסוים "בתוך" המלאך הזה (מן הראוי לזכור שהמילה "מלאך" משמשת גם במובן של שליח), ושמי שראה את המלאך בעצם ראה את אלוהים.

לדברי החוקר היהודי נחום סרנה, "ממקורות שונים מתברר שהגבולות בין אלוהים ומלאכו מיטשטשים לעיתים קרובות [הוא מביא דוגמאות מבראשית ט"ז 9-7, 11; כ"ב 12-11, 18-15; שמות ג' 2, 4; שופטים ו' 23-11]. במהלך יציאת מצריים - יהוה (שמות י"ג 21) ומלאך אלוהים (י"ד 9) הם שהולכים לסירוגין לפני המחנה".[45]

מה אומר סרנה על האמונה של עם ישראל בתקופת התנ"ך במלאכים? סרנה מפרט שלוש גישות מחקריות שונות. לפי הגישה הראשונה, עם ישראל בנה את אמונתו בעניין זה על המיתולוגיות שרווחו אז במזרח הקרוב, אף על פי שהן סתרו את הכתובים. "גישה אחרת רואה במלאכים האנשה של רצון אלוהים, כהאנשה של ההתגלמות שלו עצמו. התיאוריה השלישית רואה במלאכים כלי שמאפשר להימנע מאנתרופומורפיזם [כלומר, מלדבר על אלוהים במונחים אנושיים]. המלאכים משמשים כמתווכים בין האלוהים הנעלה לבין העולם שברא".[46]

אם נמתח מעט את ההסבר הטכני וההגיוני של סרנה - שמנסה להסביר במונחים אנושיים איך ולמה "יצרו" כותבי התנ"ך את המלאכים - נראה מיד שהוא בעצם אומר את מה שאנחנו אומרים. מלאכים יכולים להתגלות "כהאנשה או התגלמות של אלוהים" - כלומר, כהתגלמות מוצקה ומוחשית של כבוד אלוהים; מלאכים גם יכולים לשמש "כמתווכים בין האלוהים הנעלה לבין העולם שברא". דברים אלה נכונים בעיקר לגבי פסוקי מפתח, המבהירים שלא מדובר במלאך רגיל, אלא באחד שמזוהה עם אלוהים. המחקר הזה מסביר איך האלוהים האין סופי והבלתי נראה יכול לתקשר עם יצורים בשר ודם ובני מוות.

נפנה עכשיו לבראשית ל"ב 31-25. ראינו קודם שבעקבות משבר מצא יעקב את עצמו לבדו, בלילה, שם הוא נאבק עם מישהו עד עלות השחר (לפי הושע י"ב 4, "האדם" הזה היה אלוהים). בתום המאבק הקשה בירכה אותה דמות מסתורית את יעקב ושינתה את שמו לישראל. "ויקרא יעקב שם המקום פניאל כי ראיתי אלוהים פנים אל פנים, ותינצל נפשי" (בראשית ל"ב 31). אין פלא שהתרגום לארמית תירגם זאת כך, "וקרא יעקב שם המקום פניאל כי חזיתי מלאך ה' פנים אל פנים" ("וקרא יעקב שמא דאתרא פניאל ארי חזיתי מלאכא דיי אפין באפין".

סיפור זה מזכיר את שופטים ו'. גדעון ראה את מלאך יהוה (או מלאך האלוהים) - שלפעמים נקרא בסיפור "אדוני" - וחשש לחייו:

"וגדעון בא, ויעש גדי עיזים ואֵיפַת קמח מצות. הבשר שם בסל והמרק שם בפָרוּר. ויוצא אליו אל תחת האלה ויגש. ויאמר אליו מלאך האלוהים, "קח את הבשר ואת המצות והנח אל הסלע הלז, ואת המרק שפוֹך", ויעש כן. וישלח מלאך יהוה את קצה המשענת אשר בידו, וייגע בבשר ובמצות. ותעל האש מן הצור ותאכל את הבשר ואת המצות, ומלאך יהוה הלך מעיניו. וירא גדעון כי מלאך יהוה הוא, ויאמר גדעון, "אהה אדוני יהוה, כי על כן ראיתי מלאך יהוה פנים אל פנים". ויאמר לו יהוה, "שלום לך, אל תירא, לא תמות!"

שופטים ו' 23-19

בשופטים י"ג יש סיפור ברור עוד יותר. מנוח, אביו של שמשון, ראה את מלאך יהוה. לא היה לו כל ספק שמלאך יהוה ואלוהים - אחד הם:

"וייקח מנוח את גדי העזים ואת המנחה, ויעל על הצור ליהוה, ומפליא לעשות. ומנוח ואשתו רואים. ויהי, בעלות הלהב מעל המזבח השמיימה, ויעל מלאך יהוה בלהב המזבח, ומנוח ואשתו רואים וייפלו על פניהם ארצה. ולא יוסף עוד מלאך יהוה להיראה אל מנוח ואל אשתו. אז ידע מנוח כי מלאך יהוה הוא. ויאמר מנוח אל אשתו, "מות נמות, כי אלוהים ראינו". ותאמר לו אשתו, "לוּ חפץ יהוה להמיתנו, לא לקח מידנו עולה ומנחה ולא הראנו את כל אלה, וכעת לא השמיענו כזאת".

שם, י"ג 23-19

נעצור לרגע ונחזור על משהו שכבר נאמר קודם. לפי שמות ל"ג 20, איש אינו יכול לראות את פניו של אלוהים ולהישאר בחיים. ולמרות זאת התנ"ך מתעד שפע של אירועים שבהם אנשים "ראו את אלוהים". נסקור שוב את ההסברים שמספקים לכך הרבנים:

·בשמות כ"ה 8 אלוהים אומר שהוא ישכון בתוך עמו. מהתרגום לארמית משתמע שהשכינה תשכון בקרב עמו.

·בשמות כ"ד 11-9 נאמר שמשה וכמה ממלוויו ראו את אלוהים, ובכל זאת הוא לא שלח את ידו אליהם. התרגום אומר שהם ראו את "יקר" - כבוד ה'.

·בשמות כ"ד 1 אלוהים אומר למשה, "עלה אל יהוה". לפי התלמוד, "יהוה" כאן הוא המלאך מטטרון, ששמו כשם אדוניו.

·יעקב נאבק עם מלאך יהוה ואחר כך אמר שראה את אלוהים פנים אל פנים (שמות ל"ב 31). התרגום שינה את המשמעות למלאך ה'. שינוי זהה הוכנס בסיפור משופטים י"ג 22.

·בשמות ג' 6-1 מזוהה מלאך יהוה כאלוהים עצמו, שהתגלה למשה בסנה הבוער. משה הסתיר את פניו כי חשש להביט אל האלוהים. אבל לפי התרגום, משה חשש מלהסתכל ביקר השכינה, כלומר בכבודה.

אין ספק שהפסוקים האלה הקשו על הרבנים (אני אפילו לא טורח להזכיר בשלב זה פרקים כמו ישעיהו ו' ויחזקאל א', שם אומרים הנביאים שהם ראו את "אדוני" ו"מראות אלוהים", שכן תמיד ימצא מי שיטען שהיו אלה חזונות בלבד). איך יתכן שאלוהים ישכון בתוך עמו? הייתכן שמישהו יראה את פניו ולא ימות? ומדוע מי שראה את פניו כאילו ראה את אלוהים עצמו? אם אתה מצדד בעמדתם של הרבנים ודאי תאמר, "אלוהים שוכן בקרבנו בשכינתו, כבודו והדרו, ומתגלה לנו באמצעות המלאך הנושא את שמו. מי שרואה אותו הרי זה כאילו ראה את אלוהים, אבל לא באופן ישיר".

תשובה לא רעה. אתה בהחלט בכיוון הנכון. הבעיה היחידה היא שמי שרואה את המלאך אינו יכול לראות את אלוהים, אלא אם כן לא מדובר במלאך רגיל. אף מלאך אינו נקרא יהוה - לא מטטרון, לא מיכאל, לא גבריאל - אלא אם כן הוא יהוה במובן מסוים. חוץ מזה, אלוהים אמר שהוא עצמו - ולא השכינה שלו - ישכון בתוך עמו.[47] בכל אופן, מה התשובה? הם תמיד ראו את הבן. כפי שאמר שאול השליח, ישוע "הוא זוהר כבודו וצלם עצמותו" של אלוהים. נצטט שוב את יוחנן א' 18, "את האלוהים לא ראה איש מעולם; הבן היחיד, הנמצא בחיק האב, הוא אשר הודיעוֹ".

כן, הבן הוא "זוהר כבודו וצלם עצמותו [של אלוהים]" (עברים א' 3). הוא זה שמודיע לנו מי הוא האב. ומי שראה אותו, ראה את האב (יוחנן י"ד 9).

אין ספק שהתנ"ך מספר על כמה אנשים שראו "את כבוד ה' " ולא את אלוהים עצמו. בברית החדשה מסופר שזה מה שקרה לסטפנוס בזמן שסקלו אותו למוות, "מלא רוח הקודש ומביט השמיימה [הוא] ראה את כבוד אלוהים ואת ישוע עומד לימין האלוהים" (מעשי השליחים ז' 55).

ביטויים דומים אפשר למצוא גם בתנ"ך. הנה דוגמה מספר שמות:

"ויאמר משה ואהרון אל כל בני ישראל, "ערב - וידעתם כי יהוה הוציא אתכם מארץ מצריים, ובוקר - וראיתם את כבוד יהוה בשומעו את תלונותיכם על יהוה ונַחְנוּ. מה כי תלונו עלינו?" ...ויהי כדבר אהרון אל כל עדת בני ישראל, ויפנו אל המדבר והנה כבוד יהוה נראה בענן.

שמות ט"ז 7-6, 10

והנה עוד דוגמה משמות. פסוקים האלה חשובים במיוחד, שכן פסוקים ספורים קודם לכן מסופר שמשה והזקנים "חזו" את אלוהים:

"ויעל משה אל ההר, ויכס הענן את ההר. וישכון כבוד יהוה על הר סיני ויכסהו הענן ששת ימים. ויקרא אל משה ביום השביעי מתוך הענן. ומראה כבוד יהוה כאש אוכלת בראש ההר לעיני בני ישראל.

שם, כ"ד 17-15

כשהכתובים אומרים שהעם "ראה את אלוהים", זה דבר אחד. אבל כשהם אומרים שהעם "ראה את כבוד ה' ", זה דבר אחר. התנ"ך עושה הבחנה ברורה בין השניים. הקושי נוצר כשהתנ"ך אומר מפורשות שאנשים ראו את אלוהים, בשעה שהמתרגמים והפרשנים המסורתיים אומרים משהו אחר. אני מדגיש שוב שישוע המשיח - בן האלוהים, צלם עצמותו של אלוהים, הדבר שלבש בשר, זוהר כבודו של אלוהים - הוא שפותר את החידה הזאת ומבהיר איך יכול מישהו לראות את אלוהים, אף על פי שאיש אינו יכול לראותו. המשיח הוא הצלם הנראה של הבלתי נראה, הביטוי החי של כבוד יהוה.

אתן דוגמה נוספת, אולי הברורה ביותר שקיימת בתנ"ך. בסוף פרק י"ז בבראשית מסופר שאברהם וכל בני ביתו נימולו מתוך ציות לאלוהים. בבראשית י"ח 2-1 מסופר, "וירא אליו יהוה באלוני ממרא, והוא ישב פתח האוהל כחום היום. ויישא עיניו, וירא והנה שלושה אנשים ניצבים עליו".

לפי התלמוד (בבלי, בבא מציעא עו ב), אלוהים עצמו בא לבקר את אברהם בחוליוֹ, כדי לבדוק אם ברית המילה עברה בשלום. הנה הפירוש של הרב עדין שטיינזלץ לקטע זה:

"יצא הוא וראה את הקב"ה עומד על הפתח. הוא שנאמר, "אדוני, אם נא מצאתי חן בעיניך, אל נא תעבור מעל עבדך" (שם יח, ג), שפנה לשכינה בבקשה זו. [בפסוק זה אברהם מדבר אל אלוהים עצמו ולכן פונה אליו כאל "אדוני" ועל עצמו מדבר כעל "עבד"). כיוון שראה הקב"ה שהוא קושר ומתיר התחבושת על פצעו, אמר [לעצמו], "אין זה דרך ארץ לעמוד כאן [בשעה שאברהם מטפל בפצעיו". [וכמעט שסילק את נוכחותו כשאברהם ביקש ממנו להישאר. הוא שנאמר, "ויישא עיניו, וירא והנה שלושה אנשים ניצבים עליו. וירא, וירוץ לקראתם" (שם, ד).[48]

פירוש זה אומר בצורה מפורשת שהקב"ה, יהוה, התגלה לאברהם. התלמוד אפילו מספר שכאשר אברהם ראה את הקדוש ברוך הוא, הוא קרא לו "אדוני". אבל כמה מילים אחר כך, באותו קטע בתנ"ך, נאמר שאברהם נשא את עיניו וראה שלושה אנשים. התלמוד יוצר את הרושם שאלוהים עצמו התגלה לאברהם, ואחר כך החליפו אותו אותם שלושה אנשים.

מי היו השלושה? יש מורים נוצרים המלמדים שהשלושה מייצגים את האב, הבן ורוח הקודש. אבל יש כמה סיבות לכך שהפירוש הזה לא תופס. ראשית, אם זה נכון, יוצא שאברהם ראה את אלוהים האב עצמו, ורעיון זה סותר את הכתובים. שנית, התנ"ך וגם הברית החדשה אף פעם לא תיארו את אלוהים כשלושה אנשים נפרדים. שלישית, כפי שנראה עוד מעט, ההקשר מבהיר שלא מדובר בשלוש ישויות אלוהיות, שכן אברהם פונה רק לאחד מהשלושה כאל "אדוני".

לפי התלמוד, שלושת האנשים היו המלאכים מיכאל, גבריאל ורפאל. כל אחד מהם נשלח לבצע משימה יחודית. מיכאל בא כדי לבשר לשרה על הולדת בנה. רפאל בא כדי לרפא את אברהם, וגבריאל בא כדי להשמיד את סדום ועמורה (אם כי התלמוד מציין שמיכאל הצטרף לגבריאל, כדי להציל את לוט). אבל גם הפתרון הזה יוצר כמה בעיות. ראשית, בשום מקום בכתובים לא נאמר שהמלאכים האלה החליפו את יהוה או יצגו אותו. הכתובים מבהירים שיהוה התגלה לאברהם, שאברהם ראה שלושה אנשים, ושהוא קרא לאחד מהם "אדוני, ו"יהוה". שנית, ההקשר מבהיר ששניים מהאנשים יצאו משם לסדום וזוהו שם כמלאכים בשעה שאברהם נשאר לעמוד לפני יהוה ופתח איתו במשא ומתן ממושך. אם ברצוננו להישאר נאמנים לכתובים עלינו להודות בכך שיהוה, ושני המלאכים, התגלו כיצורים אנושיים שדיברו, אכלו ושתו עם אברהם ושרה.

ניגש לסיפור העלילה. בפס' 3 מסופר שאברהם אמר, "אדוני, אם נא מצאתי חן בעיניך, אל נא תעבור מעל עבדך". הניקוד המסורתי, התלמוד ורוב הפרשנים מפרשים את "אדוני" כאדון, ורומזים שאברהם כבר הבין מי הוא אחד האורחים. פרשנים מסורתיים אחרים טוענים שאין זה אפשרי, והם משנים את הניקוד של "אדונָי" ל"אדונִי" ומסבירים שאברהם פנה אל המנהיג של השלושה בלי לדעת מי הוא. מי מהם צודק? האמת היא שזה לא ממש משנה. נמשיך לקרוא. אחד מהשלושה מתגלה כיהוה בעצמו ובכבודו!

התנ"ך מספר שאברהם רץ אל שרה, הורה לה להכין ארוחה, ואחר כך רץ אל עדריו כדי למצוא בן בקר ראוי לשחיטה (ההתרוצצות של אברהם והטרחה שטרח סביב אורחיו מפריכה במידת מה את הפרשנות התלמודית. קשה להניח שאדם שעבר ברית מילה זמן קצר קודם לכן, יוכל להתרוצץ ולטרוח). לאחר שהכין את הארוחה עמד והשגיח שאורחיו יאכלו לשובע:

"ויאמרו אליו, "איה שרה אשתך?" ויאמר, "הנה, באוהל". ויאמר, "שוֹב אשוב אליך כעת חיה, והנה בן לשרה אשתך". ושרה שומעת פתח האוהל והוא אחריו. ואברהם ושרה זקנים, באים בימים, חדל להיות לשרה אורח כנשים. ותצחק שרה בקרבה לאמור, "אחרי בּלוֹתִי היתה לי עדנה ואדוני זקן". ויאמר יהוה אל אברהם, "למה זה צחקה שרה לאמור: 'האף אומנם אלד ואני זקנתי?' הייפלא מיהוה דבר? למועד אשוב אליך כעת חיה ולשרה בן!" ותכחש שרה לאמור, "לא צחקתי", כי יָראה. ויאמר, "לא! כי צחקת!"

בראשית י"ח 15-9

את הפסוקים האלה אפשר להבין רק בדרך אחת. אחד מן השלושה היה יהוה. שים לב: אחד מהם מבטיח לשוב כעבור שנה, כך שלשרה יוולד בן. שרה צוחקת לשמע ההבטחה הבלתי אפשרית הזאת. יהוה פונה לאברהם ושואל אותו מדוע שרה צחקה והטילה ספק בהבטחתו לפקוד אותה במהלך השנה הקרובה. שרה שמעה את דבריו, והכחישה שצחקה, ואז יהוה ענה לה. אין עוד כל דרך אחרת להבין את הקטע. אברהם, שרה ויהוה לקחו חלק באירוע הזה.

ואם דרושה לנו הוכחה נוספת, הנה היא. בפס' 16 נאמר, "ויקומו משם האנשים, וישקיפו על פני סדום. ואברהם הולך עימם לשלחם". אבל בפסוק שלאחר מכן נאמר שיהוה עמד לספר לאברהם על כוונותיו. וכך אנחנו מגיעים לפס' 22, "ויפנו משם האנשים וילכו סדומה ואברהם עודנו עומד לפני יהוה". אברהם עומד לפני יהוה ומפגיע בעד סדום (עד פס' 32). אם כך, האנשים הלכו לסדום בזמן שיהוה נשאר עם אברהם.

ועכשיו, קרא את הפסוק האחרון בפרק ואת הפסוק הראשון בפרק הבא, "וילך יהוה כאשר כילה לדבר אל אברהם, ואברהם שב למקומו. ויבואו שני המלאכים סדומה בערב, ולוט יושב בשער סדום". אם כך, יהוה התגלה לאברהם, אברהם ראה שלושה אנשים כשעמד בפתח האוהל, אחד מהשלושה היה יהוה - זה ששוחח עם אברהם ושרה, אברהם ליווה את האנשים בצאתם לסדום, יהוה סיפר לו על כוונתו להשמיד את סדום ועמורה והאנשים (כלומר, השניים האחרים)[49] המשיכו בדרכם לסדום בזמן שאברהם נשאר ושוחח עם יהוה. כאשר הסתיימה השיחה נפרד יהוה מאברהם ואברהם שב למקומו, ושני המלאכים הגיעו לסדום. אומר שוב: אחד מן השלושה היה יהוה, אדוני.

הפסוקים האלה מדהימים כי הם אומרים מפורשות שאברהם ושרה שוחחו עם יהוה, שהוא התגלה להם בדמות אדם - עם רגליים מאובקות וכל השאר (ראה בראשית י"ח 4), ושהוא אפילו ישב לאכול איתם.[50] וכל אותו זמן הוא נשאר אלוהים בשמים!

מעניין מה היו מתנגדינו מעוללים לפסוקים האלה אילו הופיעו בברית החדשה ולא בתנ"ך. אין ספק שהם היו רואים בהם איוולת גמורה, ואפילו שואלים אם אלוהים עלה במשקל אחרי אותה ארוחה, או אם היה עליו לגשת אחר כך לשירותים. הרי אלה הטענות שמעלים נגדנו כשאנחנו מדברים על כך שישוע המשיח הוא בן האלוהים שלבש בשר.

הסיפור בבראשית י"ח מלמד מעל לכל ספק שכאשר אלוהים רוצה, הוא יכול לרדת לעולם בדמות בשר ודם. ואם למשך מספר שעות הוא יכול ללבוש דמות זמנית של אדם, מדוע שלא יוכל להפוך לאדם למשך מספר שנים? לכך מתכוונים התיאולוגים כשהם אומרים שאלוהים "לבש בשר" – שהוא בא לעולם כאדם, בדמות בנו.[51] רק לאחר שנכיר את הבן - את הנציג המושלם של אלוהים שהוא אלוהים עצמו - נוכל להסביר איך אלוהים נשאר אדון השמים ובו זמנית התגלה בבראשית י"ח כיהוה עלי אדמות. גם אם תלמד את כל הפרשנות הרבנית שקיימת בנושא, לא תמצא הסבר מלא לכך.

באחד הימים ישבתי במעדנייה הכשרה של פיל בלונג איילנד, ושוחחתי עם רב אחד על ישוע. לפתע היתה לרב הארה והוא אמר, "אה, ישוע היה כמו שכינה מהלכת!" בדיוק כך! יהוה, שנשאר בשמים כפי שהיה מאז ומתמיד, התהלך בקרבנו בדמות בנו, המשיח, השליח האמיתי של אלוהים וזה שנושא את זוהר כבודו ואת צלם עצמותו.

האם יתכן שכאשר משה והזקנים ראו את האל הבלתי נראה הם בעצם ראו את הבן? האם יתכן שכאשר גדעון ומנוח ראו את מלאך יהוה - שאיך שהוא הם זיהו אותו כיהוה עצמו - הם בעצם ראו את הבן? ואולי מטטרון - המלאך ששמו לא מוזכר בשום מקום בכתובים - הוא לא זה שנושא את שם יהוה, אלא בן האלוהים? התשובה שלי היא כן, כן, וכן גם על השאלה האחרונה!

הקשב לדברים שאמר ישוע המשיח, בן האלוהים, "אם אינני עושה את מעשי אבי, אל תאמינו לי. אבל אם אני עושה - אף אם אינכם מאמינים לי, הַאמינו למעשים, למען תכירו ותדעו שהאב בי ואני באב... אני והאב אחד אנחנו" (יוחנן י' 30, 38-37). אין כל עבודת אלילים בפסוקים האלה. בעצם, הדברים האלה שאמר המשיח עוזרים לחבר חלקים רבים של הפאזל.

לאחר שישוע קם לתחייה הוא אמר לנשים שעלו לקברו, "אני עולה אל אבי ואביכם, אל אלוהַי ואלוהיכם" (יוחנן כ' 17). שים לב, ישוע קרא לו "אבי" ו"אביכם". אבל זמן קצר אחר כך הוא התגלה לעיני תֹאמא, ותאמא קרא, "אדוני ואלוהי!" (פס' 28). זה מאוד הגיוני. מי שראה את ישוע, ראה את אלוהים, ובכל זאת ישוע לא קרא לעצמו "אלוהים". הוא קרא לעצמו "בן האלוהים" - זה שבגופו שכן מלוא האלוהות. אין כל סתירה בין הדברים האלה לבין הקטעים שציטטתי קודם מהתנ"ך. אדרבה, הדברים שאמר ישוע שופכים אור רב על אותם קטעים ומספקים תשובות שהתרגומים לארמית, התלמוד והפירושים השונים לא הצליחו לספק.

אבל יתכן שיש משהו שעדיין לא ברור לך דיו. אולי אתה אומר, "בסדר, אני מבין שבמובן מסוים ישוע היה התגלות של אלוהים ושבמובן אחר הוא עצמו אלוהי. אבל האם אין זה אומר שאיך שהוא אלוהים התפצל? חוץ מזה, לא הסברת מאיפה בא 'בן האלוהים' הזה". טוב ששאלת. בעצם, הטיעון הבא מתייחס לנושא הזה של בן האלוהים. אבל יש כמה נקודות חשובות שאבהיר כבר עכשיו.

יוחנן המטביל אמר על המשיח, "אחרַי בא איש אשר הוא כבר לפנַי, כי קודם לי היה" (יוחנן א' 30). ישוע עצמו הגדיר את מערכת היחסים ששררה בינו לבין אלוהים האב עוד לפני היווסד תבל, "ואלה הם חיי עולם: שיכירו אותך, אלוהי האמת לבדו, ואת אשר שלחת - את ישוע המשיח. אני פיארתיך עלי אדמות, השלמתי את המעשה שנתת לי לעשות. כעת אתה, אבי, פארני לידך בכבוד שהיה לי לידך בטרם היות העולם" (שם, י"ז 5-3). נאמר שישוע "ידע כי האב נתן את הכל בידיו וכי מאת אלוהים יצא ואל אלוהים הוא הולך" (שם, י"ג 3), ולכן אמר לתלמידיו, "האב עצמו אוהב אתכם מפני שאהבתם אותי והאמנתם כי אני מאת האלוהים יצאתי. יצאתי מאת האב ובאתי אל העולם; שוב, עוזב אני את העולם והולך אל האב" (שם, ט"ז 28-27).

זו הסיבה שהוא גם יכול לומר, "אתם מלמטה, אני מלמעלה. אתם מן העולם הזה, אני אינני מן העולם הזה" (שם, ח' 23), וגם, "בטרם היות אברהם, אני הוא" (פס' 58). אפילו המקורות היהודים המסורתיים מכירים בקיומו של משיח שירד מן השמים, משיח שהיה קיים מלפני היווסד תבל (ראה מראי מקום בטיעון 3.22); הברית החדשה פשוט מתעדת את המשך הסיפור.

ההצהרה המפורטת ביותר בנושא זה ניתנת לנו מפרי עטו של שאול, המורה והמלומד היהודי המבריק. שאול הסביר איך אלוהים לבש בשר:

"יהא בכם הלך רוח זה אשר היה במשיח ישוע. הוא, אשר היה קיים בדמות אלוהים, לא חשב לשלל היות שווה לאלוהים, אלא הריק את עצמו, נטל דמות עבד ונהיה כבני אדם. וכאשר היה בצורתו כאדם, השפיל עצמו וציית עד מוות, עד מוות בצלב. על כן הגביהוֹ אלוהים מאוד ונתן לו את השם העלה על כל שֵם. למען תכרע בשם ישוע כל ברך, בשמים ובארץ ומתחת לארץ, וכל לשון תודֶה כי ישוע המשיח הוא האדון, לתפארת אלוהים האב.

פיליפים ב' 11-5

אם כך, מאין בא המשיח? מאלוהים. האם הוא אלוהי? כן, משום שהוא בן אלוהים (ארחיב בעניין זה בטיעון הבא). האם הוא גם אדם? כן, כיוון שלבש דמות אדם, וכאדם הוא תיווך בין אלוהים לבין האנושות ונתן ביטוי לעומק ולרוחב המדהימים של האהבה שאלוהים רוחש לעולם החוטא. הוא הצטרף אלינו כדי להושיע ולגאול אותנו.

אתה ודאי זוכר את הדיון שלנו בנושא השכינה (טיעון 3.1), שהחוקר הישראלי אפרים אורבך קורא לה "נוכחות אלוהים בעולם". השכינה היתה אחת הדרכים החשובות שבהן הסבירו הרבנים איך האלוהים האין סופי יכול לשכון בתוך עמו בעולם הזה.[52] הסברתי קודם שהרבנים מאמינים שבשעת חורבן המשכן יצאה השכינה לגלות, וליוותה את העם היהודי בנדודיו - לקחה חלק בסבלותיו ובכמיהתו לשוב לארץ הקודש.[53]

אם זה נכון, הרי שהאחדות של אלוהים בינו לבין עצמו לא תתקיים עד שעמו ישוקם במלואו. רק השיבה לארץ והתחייה הרוחנית ישקמו את אחדותו של אלוהים. התיאור הזה לא רחוק מהתפיסה של הברית החדשה, שלפיה, בן האלוהים, שיצא מלפני אביו, הצטרף אלינו בטבענו האנושי, מת וקם לתחייה, ורק אז שב אל אביו כדי ש"יהיה האלוהים הכל בכל", "שכן האלוהים שת הכל תחת רגליו" של ישוע (תהילים ח' 7). "ובאומרו ש'הכל' הושת תחתיו, ברור כי השת את הכל תחתיו (תחת המשיח) איננו בכלל הזה. וכאשר הכל יושת תחתיו, אז גם הבן עצמו יהיה כפוף למי ששת תחתיו את הכל, למען יהיה האלוהים הכל בכל" (הראשונה לקורינתים ט"ו 28-27). הכל התחיל עם אלוהים אחד, והכל יסתיים עם אלוהים אחד. ישוע המשיח, בן האלוהים, מגלה את אלוהים לבני האדם.

אם כך, בפעם הבאה שמישהו יאמר לך, "אלוהים איננו אדם, ולכן לא יתכן שישוע הוא אלוהים", תהיה לך תשובה מבוססת היטב. תוכל לומר, "כמובן שאלוהים איננו אדם. אבל האם הוא יכול להתגלות כאדם ודרך בני אדם? האם הוא יכול באופן זמני להקים את משכנו בתוכנו? האם המלוא שלו יכול לשכון בגוף אנושי שנולד מבתולה? הכתובים נותנים לכך תשובה אחת ברורה - כן".

ואם מישהו ינסה לערער אותך עם השאלה, "האלוהים שלך לבש חיתולים. האלוהים שלנו יושב על כס המלכות בשמים", אמור לו, "אלוהַי, שהוא אלוהי אברהם, יצחק ויעקב, תמיד יָשב ותמיד יֵשב בשמים. דברו לבש בשר ודם. האמת היא שמדובר במושג רוחני נשגב!"

עכשיו תוכל ללמד את מתנגדיך. בעצם, תוכל להתחיל עם ציטוט של יוחנן א' 18.


 

28. ראה Bilalik and Ravnitzky, Book of Legends, 519, 120.
29. G.A.F. Knight, A Biblical Approach to the Doctrine of the Trinity, Scottish Journal of Theology, Occasional Papers, no.1 (Edinburgh and London: Oliver and Boyd, 1953), 14-15. ראה גם ספר אחר של המחבר, Christ the Center (Grand Rapids: Eerdmans, 1999).
30. רוברט הייווארד, בספרו, Robert Hayward, Divine Nae and Presence: The Memra (Totowa, N.J.: Allanheld, Osmun, 1981), 147,149, כותב ש"מימרא הוא ה'אהיה' של אלוהים (מבוסס על שמות ג' 14, 'אהיה אשר אהיה'), השם שבו הוא הגדיר את עצמו ואת נוכחותו בעבר ובעתיד, בבריאה ובגאולה". הייווארד מסביר שמימרא "הוא אחת התפיסות העמוקות והנפלאות ביותר שבה השתמשו הסופרים כדי לקרוא בשמו של אלוהי ישראל". ביקורת על עבודתו של הייווארד, ראה למשל בספריו של ברוס צ'ילטון, שמפורטים בהערה 34.
31. השווה עם Yeyn HaTob 1:351, המסביר בפשטות (כפי שהוא עושה במקום אחר בהקשרים דומים), "להסיר הגשמה", הכוונה להגשמה של האלוהות. השווה גם לדיון של Ezra Zion Melammed, Bible Commentators (Jerusalem: Magnes, 1978), מצוטט בהערה 42.
32. סנטלה, ריסטו, המשיח בתנ"ך לאור סיפרי חז"ל", עמ' 55. הבאתי את הדוגמאות שהוא פירט בעמ' 54. ראה גם אצל Hayward, Divine name and Presence וכן את הדיון המפורט להלן.
33. "Logos", The Oxford Dictionary of Jewish Religion (New York: Oxford, 1997), בעריכת R. J. Werblowsky ו-G. Wigoder, עמ' 423. מכאן ואילך יוזכר מקור זה בקיצור ODJR.
34. Larry W. Hurtado, One God, One Lord (Philadelphia: Fortress, 1988), 45. השווה את הדיון שם עם הניתוח של סיגל לגבי הלוגוס של פילון. Sigal, THe Jew and the Christian Missionary, 145-50. לדברי סיגל, "התורה המשיחית בעניין הלוגוס - 'דבר אלוהים', ראשיתה בכתביו של פילון". סיגל טוען ש"פילון ייהד את הרעיון שלו כשיצר זהות מוחלטת בין ההיגיון שבו דגלו הפילוסופים היווניים (לוגוס ביוונית פירושו גם 'דבר' וגם 'היגיון') לבין המונח הארמי מימרא דה' ('דבר אלוהים)" (עמ' 146-145). הוא מגיע למסקנה ש"הלוגוס של פילון אינו זר ליהדות" (עמ' 149). די לומר שכמה מהדיונים של סיגל יפתיעו גם יהודים וגם נוצרים שחוקרים את פילון. הערה מאוזנת יותר אפשר למצוא אצל George R. Beasley-Murray, John, Word Biblical Commentary (Waco: Word, 1987), 4-10; David H. Johnson, "Logos", ב-Dictionary of Jesus and the Gospel, ed. Joel B. Green & Scott McKnight (Downers Grove, Ill.:InterVarsity Press, 1992), 481-82 (המאמר השלם נמשך עד עמ' 84). ראה גם אצל David Winston, Logos and Mystical Theology (Cincinnati: Hebrew Union College, 1985); James D.G. Dunn, Christology in the Making, 2d ed. (Grand Rapids: Eerdmans, 1989), ובמיוחד עמ' 250-213. במיוחד ראוי לציון בהקשר זה מחקרו של ברוס צ'ילטון, מומחה לספרות התרגומים ולברית החדשה. ראה Bruce Chilton, "Typologies of Memra and the Fourth Gospel בספרוJudaic Approaches to the Gospels (Atlanta: Scholars, 1994), 177-201  (עם ביביליוגרפיה של מחקרים אחרונים בעמ' 177). צ'ילטון כותב, "בשנים האחרונות התעלמו הפרשנים שחוקרים את הבשורה הרביעית [של יוחנן] מההנחה שמימרא עשוי להיות תקדים לשימוש שאנחנו עושים היום במונח לוגוס. ההתעלמות הזאת נובעת מהבנה לקויה של שני המונחים... הטיעון הנוכחי גורס שהתפיסה של מימרא בתרגום כפעולה שבה אלוהים מצווה השפיעה על המובן של לוגוס בבשורה הרביעית, ושלוגוס בבשורה הזאת איננו מונח נוצרי/משיחי ביסודו, כפי שמניחים החוקרים והמלומדים בימינו" (עמ' 186-185). ראה גם Bruce Chilton, "Recent and Prospective Discussion of memra", ב-Judaic Approaches to the Gospels, 271-304. Barker, The Great Angel מצטט את מחקריהם של מלומדים קודמים (ביניהם J.W. Etheridge, B.F. Westcott, Alfred Edersheim) כדי להוכיח את הקשר בין המימרא של התרגומים ללוגוס של יוחנן (ראה עמ' 137). כמו כן הוא מפרט עשר מקבילות חשובות בין הלוגוס של פילון למימרא של התרגומים לארמית. שניהם מזוהים כשם ה'. נאמר שהאדם נברא בצלם של הלוגוס וגם של המימרא. שניהם מתוארים כמשנה למלך המלכים. שניהם מזוהים עם מלאך יהוה, שהנחה את ישראל במדבר. שניהם מתוארים כשופט עליון. שניהם שימשו כמתווכים בין האדם לאלוהיו. שניהם מילאו את תפקיד הכוהן הגדול. שניהם לקחו חלק בבריאה. שניהם לקחו חלק בברית שאלוהים כרת עם ישראל. שניהם מדברים מבין הכרובים (ראה עמ' 147-146). בארקר מציינת, "יתכן שהמונותאיזם של היהדות הרבנית, כפי שהוא משתקף בתרגומים לארמית, אינו זהה ליהדות של העם שלו היא נועדה מלכתחילה. עצם העובדה שהמושג מימרא, שנוצר לצורך תרגום וככלי להבהרה, הפך למושג עלום [ומסתורי] בעינינו, צריכה לשמש לנו כאזהרה" (עמ' 147). רשימה מקיפה - על פי קטגוריות - של המקומות שבהם מופיע המושג מימרא בכל התרגומים לתורה (חוץ מתרגום אונקלוס), ראה אצל Chilton, "Recent and Prospective Discussion of memre", 296-304. ראה גם כמה עקרונות חשובים לגבי השימוש והשימוש לרעה של התרגומים במחקר של הברית החדשה, אצל Chilton, "Eight Theses on the Use of Targums in Interpreting the New Testament", ב-Judaic Approaches to the Gospels, 305-15. השערות לגבי השימושים השונים של מימרא בקרב התרגומים שנכתבו בארץ ישראל ואלה שנחשבים לתרגומים בבליים, ראה Behar, The Great Angel, 141-59, שמתייחס גם לדברים שאמר יעקב נויסנר, שהוא אולי החוקר בעל ההשפעה הגדולה ביותר בימינו בתחום היודאיקה הקדומה, על מה שיש ליהדות הבבלית לומר על האמונה שאלוהים לבש בשר, "[אמונה] זו מציגה את אלוהים כהוויה אנושית שהולכת ומדברת, מטפלת ופועלת, אלוהים שלא רק מחוקק חוקים כלליים, אלא שברצונו הוא מתעלה עליהם, וכך חושף אישיות מסוימת" (לקוח ממחקרו The Incarnation of God: The Character of Divinity in Formative Judaism [Philadelphia: Fortress, 1988], 21. מצוטט אצל בארקר, שם, עמ' 159-158). בארקר מוצאת שההסבר שנויסנר נותן להתפתחות הזאת הוא מעניין, "נויסנר הכיר בכך שהמפגש הישיר הזה היה חלק מהביטוי המקורי של הכתובים, וטוען - על סמך שפע של ראיות - שכאשר המחברים באותה תקופה 'התחילו להציג את אלוהים כבעל אישיות... הם נכנסו שוב לתחום של השיח אודות אלוהים, שהיה קיים במקור בכתובים' (עמ' 28. ההטיה במקור). הוא רומז מהי הסיבה שבגללה נטשו את הדרכים הישנות. כשהתלמוד הראשון, הירושלמי, נכתב בקהילה שחיה בארץ ישראל, הוא ניסה להתמודד עם האיום שהציבה הנצרות/משיחיוּת במאה הרביעית לספירה, ומאז היתה לנצרות דרך משלה לקרוא את התנ"ך: 'התגובה היהודית לבשה צורה של פרשנות מקבילה' (עמ' 107. ההטיה במקור). החכמים היהודים התאימו את הכתובים לצרכים החדשים שלהם... אבל החוקרים [היהודים] בבבל לא פעלו תחת לחץ כזה: 'זו הסיבה שבתלמוד הבבלי במיוחד אלוהים הפך לאדם' " (עמ' 159). שים לב שלא צריך לנתח את ההערות האלה כך שישתמע מהן שנויסנר מקבל את הגישה הנוצרית/משיחית אודות האלוהים שלבש בשר. להיפך, הן פשוט מבהירות איך העברית שבה נכתבו הכתובים, שבה אלוהים מתואר לעיתים קרובות במונחים אנושיים, משמשת בזרמים שונים של היהדות הרבנית, וגם בברית החדשה.
35. Hurtado, One God, One Lord, 45.
36. "הנצרות/משיחיוּת הקדומה אימצה את נושא הלוגוס, ובבשורת יוחנן (א' 1) נאמר שהלוגוס, כעיקרון נצחי, אלוהי, הפך לבשר בדמותו של ישוע" ("Logos", ODJR, 423). היות שהמושג הפך לכל כך חשוב בתיאולוגיה ה"נוצרית/משיחית", משערים שהוא "תרם לכך שמהמסורת היהודית נעלמו כל ההנחות הקשורות בלוגוס, לצד המסורת שטבע פילון [בהקשר זה שים לב שהמונח מימרא דה', שרווח בתרגומים לארמית, לא מופיע אפילו פעם אחת בתלמוד]. בספרות הקבלית מופיעים מושגים דומים ללוגוס, בתורת הספירות" (שם). מרגרט בארקר מציינת שהתיאולוג היהודי קאופמן קוהלר "מעלה את הסברה שבגלל הנצרות נטשו הרבנים את רעיון המימרא בעל האישיות הנפרדת". ראהKaufman Kohler, Jewish Theology Systematically and Historically Considered (New York: n.p., 1918), 199, n.3. מצוטט אצל בארקר, The Great Angel, עמ' 160, הערה 10.
37. ערעור על כך שההאנשה האלוהית הזאת הפכה למשהו עצמאי, לישות חצי שמיימית, ראה אצל Hurtado, One God, One Lord, עמ' 48-46.
38. R.E. Brown, מצוטט אצל Fritz Rienecker $ Cleon Rogers, A Linguistuc Key to the Greek New Testamnet (grand Rapids: Zondervan, 1982), 219.
39. בהתייחס לקולוסים ב' 9,N/T/ Wright, Colossians and Philemon, Tyndale New Testament Commentary (Downers Grove, Ill.:InterVarsity Press, 1986), 103 מציין ש"המשיח אינו ישות שמיימית שנייה, נפרדת. הוא ההתגלמות והביטוי המלא של אלוהי אברהם, יצחק ויעקב".
40. G.R. Beasley-Murray, John, 2. השווה עם תרגומו של Eugene H. Peterson ב-The Message, "איש לא ראה את האב מעולם, ואפילו לא זכה להציץ בו. הביטוי היחיד במינו הזה של אלוהים, שקיים בחיקו של האב, הופך אותו לברור כשמש".
41. ראה את הפרשנות התלמודית שלפיה, "המתרגם פסוק כצורתו הרי זה בדאי (שקרן), והמוסיף עליו הרי זה מחרף ומגדף [שם שמים]" (בבלי, קידושין מט א), בהשוואה להצהרה שלפיה "אין מקרא יוצא מידי פשוטו", כלומר - אי אפשר להפריד בין פסוק מן המקרא לבין משמעותו הפשוטה והמיידית (בבלי, שבת סג א). שים לב לדרך שבה ישמו את העיקרון הראשון במדרש הגדול כשמדובר שם על טבעו של אלוהים (מצוטט אצל Barker, The Great Angel, 143, בעקבות ג' ה' בוקס ורפאל פתאי). לפי מדרש זה אמר ר׳ אליעזר, "כל המתרגם פסוק בצורתו הרי זה בדאי, וכל המוסיף בו הרי זה מחרף ומגדף. כגון שתירגם: 'ויראו את אלוהי ישראל וחזו ית אלוהי ד'ישראל' - הרי זה בדאי, ש[הרי] הקב"ה רואה ואינו נראה... [אבל אם הוא מתרגם: 'ויחזו את יקר (כבוד)] שכינת אלוהא ד'ישראל' - הרי זה מחרף ומגדף, ש[כן] הוא עושה כאן שלושה (שילוש): יקר (כבוד) ושכינה ואל" (כשר, מנחם מנדל, חומש תורה שלמה, חלק יט, רסח פד).
42. יש עוד הרבה דוגמאות שבהן התרגום לארמית החליף את "אלוהים" או את "ה' " ב"כבוד ה' ". ראה לדוגמה בראשית כ"ח 16. במקור נאמר, "אכן יש ה' במקום הזה". בתרגום נאמר שכבוד (יקר) ה' שורה במקום הזה, "בקושטא יְקָרָא דַייָ שְרִי בְּאַתרָא הָדֵי"; בבראשית י"ז 22 נאמר, "ויעל אלוהים מעל אברהם" ובתרגום מדובר על כבוד (יקר) ה', "וְאִסתַלַק יְקָרָא דַייָ, מֵעילָווֹהִי דאַבְרָהָם"; ויקרא ט' 4, "היום ה' נראה אליכם", ובתרגום, "אֲרֵי יוֹמָא דֵין יְקָרָא דַייָ מִתְגְלֵי לְכוֹן". דוגמאות נוספות ראה אצל Melammed, Bible Commentators, 162.
43. ראה מידע נוסף על כך אצל Barjer, The Great Angel,. מידע ברמה פופולרית יותר ראה גם אצל Robert Leo Odom, Israel's Angel Extraordinary (Bronx, N.Y.:Israekite Heritage Institute, 1985).
44. ראה גם את התרגום לארמית למלכים א' ח' 27, בהקשר של תפילת שלמה במהלך חנוכת המקדש. במקור נאמר, "האומנם ישב אלוהים על הארץ?" והתרגום שואל האם באמת יתיר ה' לשכינתו לשרות על הארץ, בקרב בני האדם?
כמו כן שים לב לתשובתו של אלוהים בפרק ט' פס' 3, "הקדשתי את הבית הזה אשר בנית לשום שמי שם עד עולם, והיו עיני וליבי שם כל הימים". בתרגום הפכה תשובה זו ל"הקדשתי את הבית שבנית כדי ששכינתי תשכון שם עד עולם, ותהא שכינתי שורה בו ורצוני יעשה שם כל היום" (תרגום חופשי מארמית של "אקדישית ית ביתא הדין דבניתא לאשראה שכינתי תמן עד עלמא ותהי שכינתי שריא ביה ואם רעותי מתעבדא תמן כל יומי". מקראות גדולות, הוצאת הכתר, אוניברסיטת בר-אילן, 1995).
45. Nahum Sarna, Genesis, The JPS Torah Commentary (Philadelphia: Jewish Publication Society, 1989), 383 (Excursus 10, Angelology).
46. שם, עמ' 384-383.
47. הנה עוד דוגמה מהתרגומים לארמית, המעידה על ההיקף שבו השכינה לקחה את מקומו של אלוהים. במלכים ב' א' 3 נכתב במקור, "המִבּלי אין אלוהים בישראל אתם הולכים לדרוש בבעל זבוב אלוהי עקרון?" (ראה גם פס' 6). אבל בתרגום נאמר, "האם אין אלוהים שהשכינה שלו שורה בישראל, שאתם הולכים לדרוש בבעל זבוב אלוהי עקרון?" (הֲלָא אֶלָהּ קיים דִשכינתֵיה שָׂריָא בישראל אַתוּן אזלתוֹן למתבע בבעל זבוב טעות עקרון?)
48. תלמוד בבלי מבואר, מתורגם ומנוקד על ידי הרב עדין שטיינזלץ, מכון ישראלי לפרסומים תלמודיים, ירושלים, 1967.
49. בפרשנותו לבראשית י"ח 22 - "ויפנו משם האנשים וילכו סדומה. ואברהם עודנו עומד לפני יהוה" - מציין ו' גינטר פלו, הרב הרפורמי וחוקר התנ"ך, "בפסוק זה יש הבחנה ברורה בין 'האנשים' לבין יהוה".W. Gunther Plaut, The Torah: A Modern Commentary (New York: Union of American Hebrew Congregations, 1985), 128.
50. על המילה "ויאכלו" מבראשית י"ח 8 אומר פלו, "הפרשנים המסורתיים מתקשים בנקודה זו. אם השלושה הם שליחים משמים, מדוע הם אוכלים? לפי המדרש, הם רק העמידו פנים שהם אוכלים. לדברי רש"י, הם העמידו פנים מטעמי נימוס. הטקסט מתעלם כמובן מדיני הכשרות היהודים, האוסרים להגיש בשר וחלב באותה ארוחה". שם, עמ' 122.
51. זאת גם הסיבה שמרים הבתולה ילדה את ישוע, שהרי בן האלוהים לא היה יכול להיוולד בדרך רגילה. אילו נולד ככל האדם, הוא היה אדם רגיל. ראה מידע נוסף בנושא בכרך 3, טיעונים 5.11-5.9 (כרך זה עדיין לא תורגם לעברית).
52. ראה הפניה בהערה 24.
53. Rabinowicz, Encyclopedia of Hasidism, 454.

 

...